QUOTE (Jeanette @ Feb 25 2008, 03:56 PM)

Okay. So let's discuss. Fact is, I have already contaminated my soul with these images but perhaps I can be mechaper by studying the sources and discussing them here to prevent others from being nichshol.
QUOTE (melech @ Feb 25 2008, 10:59 AM)

Because the Catholics and Protestants don't actually worship it. That's why, for example, the Igerot Moshe rules that a jeweler can sell crosses. Or why money or coats of arms with a cross is not forbidden [depending whom one asks]. A cross, according to many, is not that problematic. For more problematic, in my opinion, is bas relief images of humans, for instance, regardless of absence of religious context, or images of the heavenly bodies such as the sun, moon, and stars. Hanging a National Geographic map of the moon on your kid's wall may be more halachically problematic than a cross.
There are so many issues raised by this topic that I wouldn't know where to begin.
But here's one interesting teshuvah from the Igerot Moshe where he discusses teaching a course about Greeks and Romans. It's not Catholics/Protestants, but many of the issues he raises are interesting, such as the distinction between studying their actual religious texts [forbidden] and studying about their religions [permitted], and that there can be positive value to studying about foreign religions since it necessarily demonstrates the superiority of Judaism in that we are the ones who are still around.
בענין אחד שפרנסתו להיות מורה בבתי הספר של המדינה בדברי ימי היונים והרומים אם מותר לספר בדתיהם כ"ח ניסן תש"כ.
מע"כ ידידי הנכבד מהר"ר יהודה פרנס שליט"א.
הנה בדבר אחד שפרנסתו להיות מורה בבתי למוד של המדינה בדברי ימי היונים והרומים וצריך גם להגיד שעורים בעניני דתיהם ועבודת אליליהם אם יש בזה איסור דאל תפנו אל האלילים וכתר"ה מסביר הספק מכיון שכתב הרמב"ם בפ"ב מע"ז ה"ב שאיסור הקריאה בספרים שחברו עובדי כוכבים בעבודתה הוא משום שדבר זה גורם להפנות אחריה ולעשות כמה שהם עושין ובזמן הזה שדתיהם כבר מאוסים לכל העולם אין לחוש כלל שימשך אחד אחר זה אין לאסור או דשמא עכ"פ הוא בכלל האיסור אף שאין הטעם.
הנכון לע"ד דלהסתכל בצורה של ע"ז שהוא ג"כ מצד אל תפנו כדאיתא בשבת דף קמ"ט אסור אף שליכא הטעם ככל האיסורין שאין תלוין בהטעם אף באלו שנאמר טעם, ואף לר"ש שדריש טעמא דקרא הוא רק שהוא לפרש מצד הטעם שלא נאמר האיסור אלא באופן שאיכא הטעם כמו בלא תחבול בגד אלמנה שבשביל הטעם מפרש שלא נאמר האיסור אלא בעניה אבל בדבר שנאמר האיסור רק שנעשה זמן שליכא הטעם גם לר"ש לא יותר כיון שכבר נאסר.
וראיה משיטת הרמב"ם בפי"ב מע"ז ה"א וה"ז שהקפת פאת הראש והשחתת הזקן נאסר מטעם שכן הוא דרך העכו"ם והב"י בסימן קפ"א ביו"ד כתב שלא נתן טעם מדעתו אלא הוא מדעת הכתוב עיי"ש ומ"מ גם הרמב"ם סובר שהדין הוא לעולם אף כשהעכו"ם אין עושין כן דלא כסתם חוקות העכו"ם שכשהעכו"ם פסקו מלנהוג כן ליכא האיסור וכן הוא אף להטור באיסור כתובת קעקע ושריטה וגדידה שהאיסור הוא משום חוקות העכו"ם כדאיתא בסימן ק"פ ומ"מ אסורין לעולם אף כשפסקו העכו"ם מלעשות כן אלמא דכיון שדברים אלו אסרה תורה בפירוש אף שהוא בשביל אותו הטעם עצמו דסתם חוקות העכו"ם מ"מ לא תלוי הדין בהטעם שיתבטל כשיבא זמן שלא יהיה הטעם אלא דבשביל הטעם שהיה אז אסרה תורה לעולם אף כשיתבטל הטעם כיון שעכ"פ היה זה בהאיסור.
ול"ד לסתם חוקות עכו"ם שלא נאמר האיסור על הדבר אלא על מה שהוא חוק העכו"ם דלכן כיון שפסקו עכו"ם להתנהג כן הרי אין זה שוב מכלל האיסור כיון דחוק העכו"ם שבו היה האיסור ולא עצם הדבר, אבל אלו דברים הא נאמר איסורן על עצם הדבר כמ"ש בתורה וזה שהיה חוק העכו"ם הוא רק לטעם על האיסור שלכן אינו עושה שיתבטל הדין אף שנתבטל הטעם במשך הזמן.
וכ"כ הוא איסור אל תפנו אל האלילים דהוא איסור על הסתכלות בצורה בע"ז וכדומה אף שהטעם הוא כדכתב הרמב"ם כדי שלא יפנה לעשות כמעשיהם ומשמע מהכ"מ שהוא ממשמעות הקרא מ"מ הוא רק טעם להדין שלכן אף שנעשה זמן שליכא הטעם לא נתבטל האיסור.
ולכן גם לקרא בספרים שחברו בעבודתה יש לאסור אף שנימא שבטל הטעם בזמן הזה שכבר נמאסו דעותיהם בעולם אבל נראה פשוט שהאיסור הוא רק בספרים שחברו העכו"ם שעובדים להע"ז שהם כתבו זה לשבחה בדברי הבל ושטות שנדמה להם שהוא שבח שספרים כאלו נאסרו בשביל הטעם בלאו דאל תפנו ונאסר לעולם אף כשיתבטל הטעם שלא ימשכו בנ"א בדבריהם הטפשיים, אבל ספרים שנתחברו מכופרים בע"ז ההיא שהוא רק להתלוצץ בהם ולבזותם במה שמספרים הבלותם ושטותם לא נאסר גם אז, ומצינו גם בקראי שמספרים מעבודתם אבל כיון שהוא באופן שהוא לבזות ולהתלוצץ אינו כלום.
וכ"ש שאין לאסור עתה מה שלא היה אסור אז.
וא"כ כשצריך ללמד בהקורס שלו עניני דתיהם והבליהם, צריך לדבר בלשון שיבינו שהם עניני שטות והבל איך שדבר הבל זה עשו ודבר הבל זה אשר אפילו קצת בן דעת ימאס בזה וכהא שאמר ר"נ במגילה דף כ"ה כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעכו"ם דשריא.
ובאופן זה מותר, וגם אפשר יביא קצת תועלת מזה שיבין מזה שאף עתה יש כמה דברים שאף שמחזיקים הרבה בנ"א שהם באמת הבלים ודברי שטות ואין ללכת אחר הדברים שמחזיקים אף רוב עולם בעינים סתומות, כמו שהיו הרבה דורות שטעו בדברי הבל ושטות כאלו שהיו מליוני מליונים בנ"א ורק עם ישראל שהיו מתי מעט הבינו האמת וקבלו התורה ושמרוה בכל הדורות ומסרו נפשם עליה וכל העולם שחקו עליהם ובזו אותם ועתה יודעים כל אוה"ע שהאמת היה עם ישראל בזה, ואפשר יבינו שגם עתה הוא כן, ואף שודאי אין לנו לדרוש בפני אוה"ע בדבר דתם שמחזיקים היום מצד שלום המדינה שבחסד השי"ת אנו שרוים בצלה בשלום ושלוה ואנו מצוים להתפלל בשלומה מ"מ לדרוש על הבליות העמים הקדמונים הוא דבר טוב שיביא תועלת ממילא.
והנני ידידו מברכו בלו"נ, משה פיינשטיין
Another interesting teshuvah and relevant to the issue of crosses, is this from the Yechaveh Da'at (R. Ovadyah Yoseph). In short, a cross isn't really a problem because it's not an object of worship.
שאלה: אדם נכבד שקיבל מהמלכות מדליית זהב בצורת צלב, לאות כבוד, האם מותר לו לענוד אותה, או להשהותה בביתו וליהנות ממנה?
תשובה: בשו"ת תרומת הדשן (סימן קצ"ו) הביא מה שכתב המרדכי (פרק ג' דעבודה זרה) בשם ראבי"ה, שהצלב שתולים הכמרים על בגדיהם אינו אלא לזכרון, ולכן אין לדון אותו כעבודה זרה לאוסרו בהנאה.
וכן פסק הרמ"א בהגה /יו"ד/ (סימן קמ"א סעיף א') בזו הלשון: צורה שמשתחוים לה דינה כדין צלם של עבודה זרה ואסורה בהנאה בלי ביטול, אבל צורת שתי וערב שתולין בצואר לזכרון אינה נקראת צלם ומותרת ע"כ.
ולפי זה נראה שהמדלייה שניתנת לאות כבוד, אף על פי שעשויה בצורת צלב, אין עליה דין עבודה זרה ומותרת.
והן אמת כי השפתי כהן (סימן קמ"א סק"ו) כתב, שדברי הרמ"א שהתיר צורת שתי וערב שנתלית בצואר, זהו דוקא כשידוע בודאי שלא השתחוו לה, אבל כשאין הדבר ידוע, יש לחוש שמא השתחוו לה, וספק דאורייתא לחומרא ע"כ.
וכן דעת הגאון רבי שלמה מסקאלא בשו"ת בית שלמה (חלק א' מיורה דעה סימן קצ"ד, דף פ"ג (השני) ע"ב).
אולם באמת פשט דברי הראבי"ה, וכן דברי הרמ"א, משמע, שסתם צורת שתי וערב שנתלית בצואר אינה עשויה אלא לזכרון ומותרת, ואין לחוש שמא השתחוו לה.
וכן הסביר דברי הרמ"א בשו"ת בתי כהונה (חלק בית דין, סימן י"ג, דף ס' ע"ד), ודחה דברי הש"ך והוכחותיו בדין זה ע"ש.
אולם גם לדעת הש"ך יש לומר שבמדליית זהב בצורת צלב, שהדבר גלוי וידוע שנעשית אך ורק לאות כבוד בעלמא, ואין דרך כלל להשתחוות לה, יש להתיר בפשיטות.
ודומה למה שכתב הריטב"א בחידושיו לעבודה זרה על המשנה (מ"ב ע"ב): ומעתה צורות שתי וערב שרגילים הגוים לצייר בכלי כסף מותרים, אף על פי שצורת שתי וערב נעבדת להם, מכל מקום הרי אנו יודעים בודאי שאין הגוים עובדים אותה בכלים, ולא עוד אלא שאין הם עובדים אלא לצורת שתי וערב שטימא אותה הגלח שלהם.
וזהו טעם ההיתר שאנו משתמשים במטבעות שיש עליהם שתי וערב, לפי שהדבר ברור שאינם נעבדים, ואף על פי שהם כלים מכובדים מותר ע"כ.
וכיוצא בזה כתב המאירי (עבודה זרה שם, עמוד קנ"ב) ד"ה הסכימו, שבמקום שידוע שהצורה אינה נעבדת ואין עשייתה אלא לנוי, אפילו על כלים מכובדים מותר ע"ש.
ויש לצרף לזה מה שצידד הר"ן (בפרק ג' דעבודה זרה), שאפשר שהיום מסתמא אין עובדים צורות אלו, ורק לזכר בעלמא עושים אותן.
וכן כתב רבינו ירוחם (נתיב י"ז חלק י"ד), בשם רבו הרב רבי אברהם בן איסמעיל.
(והובאו בש"ך ובבתי כהונה שם דף ס"א רע"ב).
וכיוצא בזה כתב בשו"ת זרע אמת חלק ב' (סימן מ"ה), שאף על פי שמנהגם להחמיר כדברי הש"ך, מכל מקום בצלב העשוי מזהב ויהלומים שבודאי נעשה לנוי בעלמא, המנהג פשוט להתיר אף לכתחלה, ויש להם על מה שיסמוכו.
ושלא כמו שהחמיר בזה הבתי כהונה (סימן י"ג) ע"כ.
ובנידון שלנו נראה שאף הבתי כהונה יודה להקל.
וראה עוד בשו"ת בית דוד (חלק יורה דעה סוף סימן מ"ד), ובשו"ת ירך אברהם חלק יורה דעה (סימן ד') ובשו"ת תפארת אדם (חלק יורה דעה סימן ל"ו אות א' ואות ה'), ובשו"ת מהרש"ג חלק ב' (סימן קצ"א), ובשו"ת יהודה יעלה אסאד (חלק יו"ד סימן קע"ז), ובשו"ת קנין תורה חלק א' (סימן נ"ד אות ה').
ולא אכחד כי בשו"ת מאורי אור (חלק קן טהור דף נ"א ע"א) כתב, שיהודים שרוצים לקנות צורת שתי וערב שנתלית בצואר, יש להזהירם לומר לגוי שישבר אותה תחלה כדי לבטלה מתורת עבודה זרה, הואיל וידוע שהנוצרים נוהגים בהם נישוק ופילול בעת אכילתם וקודם שינתם, ובזמן הרמ"א אפשר שלא נהגו כן ע"כ.
אולם מדברי האחרונים נראה שלא חששו לזה.
ועל כל פנים במדלייה שאין דרכה בכך, יש להתיר גם לדבריו.
וכן מצאתי להגאון רבי יוסף שאול נתנזון בשואל ומשיב קמא (חלק ג' סימן ע"א), שנשאל אודות יהודי נכבד שקיבל מהמלך מדלייה בצורת שתי וערב, לאות הוקרה, האם מותר לעונדה, והביא דברי הרמ"א והש"ך הנ"ל, וכתב שבנידון זה שהמלך נותן המדלייה לאות כבוד ולמזכרת אהבה למי שמוצא חן בעיניו, אין לחוש שמא השתחוו לה, ובפרט שענידת המדלייה יש בה צורך שהיא מכבודו של המלך ע"כ.
(ואף על פי שסיים בצריך עיון מכל מקום נראה דעתו להתיר).
והגאון רבי אברהם פלאג'י בשו"ת לב חיים חלק ג' (סימן ק') נשאל גם כן בדין זה, והעלה גם הוא להקל, שאין לחוש שמא השתחוו למדלייה, שהרי כל עשייתה היא כדי לכבד בה למי שמוצא חן בעיני המלכות, ואין בה שום ספק של סרך עבודה זרה.
ואם לא ישאנה להתכבד בה, יש בדבר משום איבה.
והסתמך בין השאר על דברי הזרע אמת הנ"ל.
ושאף הבתי כהונה שהעלה להחמיר בנידונו, יודה בנידון שלנו שיש להקל.
וסיים ובכדי שתהיה בידי הלכה ברורה שלחתי לשאול לשלשה מגדולי הרבנים של מדינות אירופא, והשיבו אלי דבר, שהמנהג אצלם לתלות על חלקת צוארם המדלייה, אף על פי שיש בה צורת שתי וערב, כי היא עשויה לנוי ולכבוד המלכות.
ובזה נחה דעתי ביותר, שיש לנו לסמוך על הני אשלי רברבי מגדולי דורינו.
ומכל מקום נראה שאין נכון לענוד המדלייה תמיד אלא בעת שנכנס לארמון המלך, ובצאתו יסירנה מיד ע"כ.
אמנם בשו"ת ערוגת הבושם (חלק יורה דעה סימן ק"ל) נשאל גם כן בזה, ומתחלה כתב שאין בזה כל חשש, על פי דברי הרמ"א בהגה הנ"ל, בצורה שנעשית רק לנוי ולזכרון, וכל שכן המדלייה שנעשית רק לכבד בה אנשים מצויינים רמי מעלה.
ושוב נסתפק שמא יש לאסור משום חשדא, כעין מה שכתב הרמ"א בהגה /יו"ד/ (סימן קמ"א סעיף ג'), שהמוצא כלים שיש עליהם צורת חמה ולבנה וכדומה, אף על פי שמותרים בהנאה, שאין דרך הגוים בזמן הזה לעבוד צורות אלו, מכל מקום אין להשהותן.
וכן העלה בסוף דבריו להחמיר בשהייתן, אלא אם כן ישחית צורתן ע"כ.
אבל אין דבריו מוכרחים להלכה, כי במדלייה אין מקום לחשד שמא נעבדה כלל, וכדברי האחרונים הנ"ל.
וכן פסק להקל הרה"ג רבי יצחק רפאל אשכנזי, מרבני איטליה בשו"ת ויען יצחק (עמוד קס"ו), והסתמך גם כן על דברי הזרע אמת הנ"ל.
וכן העלה להקל הרה"ג ר' יצחק אונא ז"ל בשו"ת שואלין ודורשין (חלק יורה דעה סימן ל"ד).
וידוע ומפורסם מעשה רב בזה, שהגאון הראשון לציון רבי יעקב מאיר זצ"ל, קיבל מדליית זהב בצורת צלב, והיה עונדה על חזהו לכבוד ולתפארת בעת שהיה מבקר אצל הנציב העליון ואף הצטלם עם המדלייה הזאת.
ואין ספק שהסתמך על דברי הפוסקים הנ"ל.
וכן עיקר להלכה ולמעשה.
On the other hand, while a cross isn't so problematic, images of the sun, moon, and stars are extremely problematic, even ones kids draw:
ו.
אם יש איסור בציורי חמה ולבנה שתינוקות עושין
בדבר התינוקות שמציירין בדיו ובצבע צורת לבנה וחמה.
אם יש ממש דמיון להלבנה ולחמה, שאנשים גדולים יאמרו שהוא צורת חמה ולבנה, יש לאוסרם לאלו שבאו לחינוך.
דהא בין הש"ך ביורה דעה סימן קמ"א סק"ח, ובין הט"ז ס"ק י"ג, כתבו דגם צורת חמה ולבנה כפשוטן אסור לעשות.
ולא רק מש"כ הרמ"א בסעיף ג' דהם צורות המתיחסות לחמה וללבנה, שפי' הרמב"ם במתני' דע"ז דף מ"ב ע"ב על מתני' דמוצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה, אלא גם כפשוטן.
אבל וודאי דהוא רק כשיש דמיון ממש, שרוב תינוקות לא שייך שיעשו כן, ואם לא כן אינו כלום.
והוא כמו שהביא כתר"ה מספר יד הקטנה, דרק אם בעיני הבריות דומה לחמה אסור.
אבל בשביל זה לא טוב ללמד לתינוקות לעשות ציורי חמה ולבנה, דרוצים שילמדו ברוב זמן לעשות ציורים הדומות ממש, שזה הא הוא דבר אסור.
ולמה לנו ללמדם, כיוון שכשיוכלו לצייר היטב נאסור להם.